תקשורת וחברה- עבודת גמר תשפ"ג - אורלי חיימוב
מאמרים אקדמיים:
מאמר 1: מ'לוחם' ל'בן של אמא'?- ציפי ישראלי ואלישבע רוסמן־סטולמן
בזמן מלחמת לבנון השנייה פרסמו בעיתון ׳ידיעות אחרונות׳ שני צילומים של חיילים, בשני עמודים.
הצילום הראשון מציגים בפרונט חייל שחזר מקרב ; חמוש, לבוש אפוד מלא, מלוכלך, הולך זקוף מביט קדימה וברקע במטושטש יותר, מוצגים שאר החיילים שגם הם חזרו מקרב והולכים יחדיו זקופים.
בצילום השני מוצג חייל בודד, יושב ליד טנק, לא לובש אפוד, מעשן סיגריה, שהוא לא מגולח ונראה מוזנח, מותש ועייף מאוד.
ובעצם מראה עד כמה הוא קטן וחסר יכולת ליד הטנק הגדול.
המרכז של שתי התמונות הוא החייל היחיד, וההבדל גדול, כל אחת מהתמונות מציגה את החייל באופן אחר, בתמונה הראשונה החייל מוצג כחלק מקבוצה שביחד חזרו מקרב נראים גאים, והולכים זקוף כי כנראה ביצעו את המשימה כראוי.
ובתמונה השנייה רואים את החייל יושב לבדו, עצוב, מדוכא, חסר כוחות ומאוד מותש, או מפני מה שהולך לבוא עליו או מפני מה שקרה.
ובשתי התמונות מציגים בעצם את החייל הישראלי, וכל אחד מדמה אותו כמשהו אחר.
אז נשאלת השאלה מיהו החייל הישראלי?
האם הוא לוחם? גיבור? ילד? האם הוא פעיל ונלחם ומבצע את המשימות או מסתכל מהצד ולא פועל, הוא חשוב ונמצא בפרונט או לא?
"לצה"ל בכלל ולחייליו בפרט נודע מעמד מרכזי בחברה הישראלית. הצבא וחייליו הם סמל לאומי ומקור לגאווה לאומית, וצה"ל היה ונותר אחד מנשאיה העיקריים של הזהות הלאומית."
הצבא הוא חלק בלתי נפרד מהעם שלנו הוא מה שמאחד אותנו והוא נותן לנו תחושת גאווה אדירה.
והם הפכו גם לזהות הלאומית שמעודדת את העם להקריב למען המולדת.
עם השנים חלו שינויים בדרך שבה צהל וחייליו נתפסים בידי החברה, ולתקשורת תפקיד חשוב בכך.
התקשורת בעצם אחראית על איזה מידע להעביר לנו, איך לערוך אותו, ובאיזה דימויים להשתמש. הם אומרים לנו מה לחשוב ואיך, ואנחנו מושפעים מזה. שמתקיים אירוע שהתקשורת מסקרת, היא לא יכולה להעביר לנו באופן מדויק את מה שקרה שם, בגלל שלכל אירוע יש כמה זוויות ראיה, ולכן היא מספרת אותו מחדש, ומשתמשת בדימויים שטובים לה ובכך נוצרת מציאות חדשה שלא בהכרח נכונה,
אז שבוחנים את דמותו של החייל הישראלי בתקשורת הישראלית, ניתן לראות לעיתים את התהליכים שעברה החברה הישראלית במהלך השנים.
הם ערכו מחקר בו בדקו כיצד מסגרה התקשורת הישראלית את דמותו של החייל הישראלי במהלך השנים 2009-1982.
המחקר נערך בין שני עיתונים ׳הארץ׳ ו׳ידיעות אחרונות׳.
תוצאות המחקר הראו שכאשר המדינה נמצאת במצבי משבר, במצב מלחמה, ושהפעולות כנגד האויבים מוצדקות, התקשורת נוהגת למסגר את דמותו של החייל בצורה המקובלת בעבר, ונמנעת מביקורת יתר על המידה.
אך, כאשר אנו לא ברגעי משבר, לא בתקופת מלחמה, ואין תחושה של איום , התקשורת ממסגרת את דמותו של החייל בצורה יותר חדשנית, שמתאימה לשנות ה 90 והילך ומרשה לעצמה לבקר יותר את צה ל וחייליו.
משמע, התקשורת ממסגרת את דמותו של החייל לפי סוג הלחימה באותה תקופה, אם אנו נמצאים בתקופת מלחמה, ויש תחושה של איום ולחימה מאוויר, החייל מוצג כגבר חזק ואיתן, לא כילד, כלוחם, המסוגל למלא את תפקידו ועם רצון עז להגן על הקרובים שלו בכל מחיר.
אבל, אם אנחנו לא במצב מלחמה, ורגוע באופן יחסי, ואין תחושת איום. התקשורת תציג את החייל כילד, שמנסה לשרוד , ותעביר ביקורת על צורת הלחימה שכנראה לא מוצדקת.
לדוגמא בשנות התשעים, לא הייתה תחושת איום בישראל, זאת הייתה תקופה יחסית רגועה בפן הביטחוני במדינה, ולכן התקשורת הרשתה לעצמה להעביר ביקורת יותר מהרגיל על
מערכת הביטחון, על החיילים, שפתאום כבר לא לוחמים, אלא ילדים ללא ביטחון שנאלצים לשרוד, שהחברה אחראית לדאוג להחזיר אותם הביתה בשלום למשפחות שלהם.
כבר בשנות האלפיים המסגור השתנה, החברה הישראלית עברה תהליך בעקבות הכישלון בקמפ דיוויד ובנוסף אחר כך בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה והבינה שנוצר סכסוך שאי אפשר לפתור שהמדינה צריכה ללמוד לקבל אותו ולחיות אותו, ולעבור ללוחמה יותר ממותנת, בשונה לגמרי ממה שהרגישו בשנות התשעים, וכך מערכת הביטחון הפכה לנושא יותר מורכב ורגיש, וכך גם התייחסה לזה התקשורת הישראלית שהבינה את המצב והחלה למסגר את דמותו של החייל באופן אחר, מרוכז יותר, כבר לא שחור או לבן, החייל מוצג גם כלוחם, זקוף, איתן , שמסוגל ורוצה להילחם למען המדינה שלו ויקריב את עצמו למען.
אבל גם מוצג כילד, עם רגשות ופחדים, שמפחד לאבד חברים, שנתקל בקשיים, שצריך להתמודד עם אבדות, שגורם לו לחוסר ביטחון ומוצא את עצמו צריך הוא בעצמו לשרוד כדי להגיע הביתה, לקרובים שלו.
המאמר הזה מתקשר לעבודה שלי מכיוון שמדובר פה על איך צה"ל נתפס בעיני החברה לאורך השנים.
מאמר שני: ממסדים, לשון ותקשורת: עיתונאים ולקסיקון המלחמה/ רוביק רוזנטל
העבודה של אנשי התקשורת היא להעביר לנו (הציבור) את המידע שהוא מקבל בצורה הטובה ביותר.
אנשי התקשורת נתקלים מדי יום בפני דילמות רבות, ואחת מהם זה כיצד להעביר לציבור את המידע שהם מקבלים מגורמים בכירים (ממשלה, צבא…) בצורה הכי טובה שהם יכולים, כדי שהציבור יוכל להבין על מה מדובר.
הם בעצם צריכים לנתח ולהבין מה קורה בתוך השלטונות המובילים, מי נגד מי, מה האינטרס האישי של כל אחד, ומה האינטרסים שלהם לפעול יחד עם בעלי מעמד אחרים ולהמחיש לנו (הציבור) את המתרחש שם.
אחד הבעיות העומדות בפני אנשי התקשורת לצורך עשייה זו, זה השפה.
"אחד הכלים החשובים במשחק הכוח הזה הוא השפה. במודע או שלא במודע,
בתהליך התפתחות אטי או מואץ, יוצר כל תחום או כל ממסד ספציפי שפה משלו, המשרתת את האינטרסים שלו."
השפה מהווה מרכיב עיקרי בתוך השלטונות, כל אחד בעל כוח ומעמד יוצר שפה משלו בתחום שלו כדאי לשמור על עצמו מהציבור, וזה נועד כדאי להקשות ולא לאפשר לאנשי התקשורת לפצח את הנאמר.
אז העבודה של אנשי התקשורת כפולה, כדי שהם יעבירו לנו הציבור את המידע בצורה המובנת ביותר, הם צריכים להבין לעומק את המידע שהם מקבלים, וגם בעיקר להבין את השפה שרושמים להם, ולנסח אותה מחדש בצורה מפורטת יותר לציבור.
אחד התחומים היותר מורכבים וקשים לניתוח הוא התחום הצבאי מדיני.
התחום המדיני זהו תחום קשה בפני עצמו, עם שפה יותר רשמית , ויש קושי רב השיג מסמכים, או רישומים לפרסום.. ואם מחליטים לפרסם זה כבר לא מהווה קושי עבור העיתונאי.
התחום הצבאי גם הוא מורכב, ואנשי התקשורת נתקלים גם שם בקשיים רבים.
כדי להמחיש את דבריו, כותב המאמר הראה דוגמא לקושי לשוני שאנשי התקשורת נתקלו בו במסגרת התחום הצבאי.
בשנת 2000 באוקטובר החל להיווצר במסגרת הצבאית שפה חדשה, מונחים חדשים, (מילון צבאי.) שדרכם מתארים כיום עימותים ביטחוניים ופוליטיים המתרחשים.
הגופים העיקריים בהיווצרות השפה היו צמרת צה"ל (מי שמדווח על המתרחש) והתקשורת (המפרשת את האירועים).
לרוב אוצר המילים בשפה הייתה אחראית צמרת צה"ל שהתעסקה בעיקר בפרטים על המלחמה ועל האסטרטגיות שישרתו אותם, הרי כיום ברור שהמלחמה מתקיימת גם בתקשורת, והתקשורת זהו כלי לחימה לכל דבר, לכן האינטרס שלהם זה להציג ולהשתמש במילים שיעריכו אותם ואת היכולת הצבאית שלהם, בלי להראות את דרך הפעולה. זאת אומרת שהם השתמשו בתיאורים "לפי הספר" בלי לנתח את הדברים ואת איך הם התבצעו, לצורך העניין לא יראו את הלכלוך. את הקשיים, שיש כמובן בכל מלחמה, אלא יתארו את זה כמשהו מאוד טכני , נקי, עדין.
ולצד היווצרות השפה החל להתפתח עימות והשפה החדשה שימשה כחלק מאסטרטגיה לניהול המלחמה, ככה שבזמן המלחמה הם יצרו מילים וביטויים שישמשו אותם, והתקשורת הציגה את המילים כמו שהם ולא ניסתה לפרש אותם ולנתח אותם כמו שהיא צריכה לעשות לפני שהיא מציגה את זה לציבור, כך היא פעלה בדרך כלל בזמני מלחמה.
בדרך כלל בזמן מלחמה רבו השימושים בשמות פעולה המדגישים את התכנונים והביצועים שעשו.
הדילמות הם רבות. באיזה מילים מותר להשתמש ובאיזה לא, לדוגמא הייתה התלבטות האם להשתמש במושג "חיסול". כי זה יכול לעלות אצל אנשים קונוטציות של מעשה פלילי, לכן החליטו על המושג "חיסול ממוקד".
כי בכל זאת התחום הצבאי הוא לא כמו שאר התחומים, העניין שם מאוד רגיש.
בשונה מהתחום המדיני, בתחום הצבאי מתקיימים דיונים, והם לא פתוחים לתקשורת, והתקשורת יכולה לקבל את המידע רק בתום הדיון, באופן מסודר מגורמים בצבא.
היא לא יכולה להגיע לאן שהיא רוצה ולחכות, העיתונאים מחכים באופן מסודר על פי מה שהמערכת הצבאית קובעת, ולרוב הם גם לא יכולים לדעת אם המידע שהם מקבלים הוא נכון או שקרי.
למרות שהכתבים הצבאיים המעבירים את המידע לתקשורת מקבלים הנחיות מהמפקדים לא להעביר מידע שקרי, היה מקרה ש מפקד חיל האוויר העביר מידע שקרי, ומאז התקשורת מתקשה להאמין במידע שמקבלת ותרצה לבדוק זאת לעומק.
המאמר הזה רלוונטי לעבודה שלי מכיוון שאני לומדת מפה שהשפה מהווה מרכיב חשוב בהצגת צה"ל.
איך שמדברים והשפה שמשתמשים משפיע מאוד על איך שצה"ל יוצג בסופו של דבר לטובה ולרעה.
מאמר 3: ראיות ויזואליות: היסטוריה וזיכרון בקולנוע הישראלי/ רז יוסף
במאמר מתאר פרופסור יוסף כיצד הקולנוע הישראלי מציג מלחמות לצופים.
"הקולנוע נשען על הזדהות הצופה עם האירועים על המסך כדי ליצור עבורו, או עבורה, זיכרונות שאינם מבוססים על חוויות ממקור ראשון, אבל עם זאת אלה זיכרונות קולנועיים בעלי השפעה וכוח רגשי רב."
משפט זה הוא אחד מהמשפטים הפותחים את המאמר, ומשמעות המשפט הוא שהקולנוע בעצם מסייע הרבה פעמים בקירוב הצופים אל אירועים היסטוריים שלרוב יהיה קשה יותר להסביר אותם במילים.
והוא עושה זאת באמצעות הכלים העומדים לרשותו כמו - הצגת תמונות, וסצנות שנראות אמיתיות כאילו הם מהחיים, מה שלא נכון כי אנו מדברים על קולנוע עלילתי, וזה אומר שיש שחקנים, תסריט, טקסט, במאי…
לכן הקולנוע בעצם מדמה לנו משהו מהמציאות, והצופים רואים את זה כמשהו ריאליסטי, שהסיכוי גבוה שככה זה היה נראה במציאות.
בין היתר הפרופסור מסקר לדוגמא את הסרט ואלס עם באשיר שיצר המון רעש כי בעצם זאת הפעם הראשונה שדיברו על נושא מאוד כואב באמצעות ״כלי״ השייך בכלל לעולם הילדים - אנימציה.
והשילוב שעשו הוא שילוב מאוד עוצמתי, חזק, ואפילו קצת מוזר מאוד של זיכרונות קשים וטראומטיים מתוארים באמצעות דמויות מונפשות.
הקולנוע יוצר סרטים שמהווים איזשהו ניסיון לשחזר את ההיסטוריה ולייצר מצב שבו כל הצופים חווים ביחד את אותה חוויה היסטורית ולמעשה מייצרים ביחד זיכרון קולקטיבי, שהרבה פעמים מעודד את הצופים לנסות לחקור עוד על הסיפור שמסופר. מחקרים קוראים לזה גם במושג "זיכרון תותב" ומעבירים עליו ביקורת כי הם טוענים שהזיכרון מהעבר שמייצרים לנו הוא זיכרון שקרי, מזויף, ולא אמיתי המעטה את הצופים אבל, מצד שני בודק את הערנות שלנו כלפי ההיסטוריה ,את מידת הידע שלנו באירועי העבר, ואת התגובה שלנו לאירועים השונים.
ביקורת נוספת על הניסיונות הלא פוסקים של הקולנוע להזכיר ולהנציח את ההיסטוריה תוך שימוש בסצנות ומקרים דרמטים יתר על המידה, שלפעמים הצופים נאלצים לשכוח את האמת ולהסתפק בזיכרונות שלא בהכרח משקפים את המציאות כי הקולנוע בעצם לקח את הסמכות לידיים שלו, סמכות שעד כה הייתה בידי ההיסטוריה שהייתה אחראית לסיפוק מידע אובייקטיבי ואמין לציבור.
במאמר עוד מציינים את ההבדל בין היחס לגוף הלוחם בקולנוע לאורך השנים.
בעצם ללוחמים יש "מתנת מלחמה"- טראומה, הגוף מקבל טראומה וזעזוע מהמלחמה, גם נפשי וגם פיזי מכל הזוועות שעבר, כי אדם נורמטיבי לא רגיל לחוות דברים קשים כאלה, ולרוב האנשים קשה להתמודד עם זה , הגוף לא מסוגל להכיל את זה. ובסרטי מלחמה ישראליים יש הבדל ביחס שלהם לטראומות של החיילים לאורך השנים.
בשנות החמישים והשישים בסרטי המלחמה הסתירו את הטראומות שלהם ולא יחסו אליהם חשיבות, ובניגוד לכך בשנות השמונים החל שינוי ביחס שלהם לטראומות , גם מבחינת נראות נותנים לזה יותר דגש וגם בנפש. גם היום ניתן לראות שהחברה יותר שמה לב ושמה דגש על הרגשות של החיילים, גם יש להם שם 'הלומי קרב' ומתייחסים יותר לרצונות שלהם, לא מקפחים אותם כמו שהיה עד היום.
מאמר זה מתקשר לעבודה שלי מכיוון שמאמר זה מדבר על הרצון של היוצרים להזכיר ולהנציח את ההיסטוריה באמצעות סרטים, ביניהם סרטים על צה"ל , ושיש הרבה ביקורת על זה עקב מידע לא מדויק במאה אחוז וזה חלק מהמחקר שלי.
סקירה מושגית:
ייצוג- האופן שבו קבוצות מסוימות באוכלוסייה או תופעות מסוימות באות לידי ביטוי בתקשורת.
איך מראים לנו בתקשורת קבוצות כמו אתיופים תלמידים בעלי משקל עודף חיילים ועוד וזה גם יכול להיות ייצוג של תופעות תופעה של סמים או בעיות משקל או הטרדות מיניות איך זה מסופר לנו בתקשורת שמדברים על ייצוג הכוונה כמה פעמים זה מופיע בתקשורת ולא פעם אחת מחפשים לראות באיזה אופן מספרים לנו את הסיפור על התקשורת לא תמיד יכולה לבוא ולספר את הסיפור כמו שהוא מכל מיני אילוצים בגלל זה קוראים לזה ייצוג ולא שיקוף.
איך זה מתקשר לנושא- אני בודקת איך מייצגים את חיילי צה"ל סרטים ישראלים.
הבניית המציאות- הציבור מקבל את המידע על המציאות מהתקשורת , והתקשורת בוחרת איך לספר לנו את הסיפור, התקשורת בדרך כלל לא תספר לנו את הסיפור כמו שהוא באמת היא תספר אותו בדרך הנוחה לה, ולפי האינטרסים שלה.
התקשורת בעצם גורמת לנו מה לחשוב ואיך לחשוב, בעזרת הסיפור שהיא מספרת, שהוא לא בהכרח נכון וזה קורה בגלל אילוצי זמן, תקציב, האנשים לא תמיד יכולים להיות באמת אובייקטיבים כי יש תחרות ורצון לספק ראשונים את הדיווחים.
איך זה מתקשר לנושא- גם בקולנוע יוצרים סיפור ומציגים לנו תמונה של מקרה שהוא לא בהכרח נכון.
סטריאוטיפ- הכללה של קבוצה מסוימת על ידי תכונות שונות, שהן לא בהכרח תכונות נכונות המתבססות בדרך כלל הרבה על התכונות החיצוניות של הבן אדם, על מגדר , ועל התפוצה וגורמות לציבור לחשוב באופן מוטעה שזאת באמת המציאות, מה שרחוק מלהיות נכון.
לדוגמא- תימנים קמצנים, בלונדיניות סתומות…
איך זה מתקשר לנושא- גם בקולנוע הישראלי בסרטים שעושים על צה"ל יש המון סטריאוטיפים כמו: שנשים עושות עבודה משרדית, פקידות.. .
תפקידי התקשורת- בחברה האנושית יש מגוון רב של תפקידים, ולפי הגישה 'המבנית- תפקודית' כדי שהחברה תצליח להתקיים ולפעול בלי בעיות וביחד אחת עם השני לכל אחד צריך להיות אחריות על משהו בתחום שלו. התקשורת היא אחד המוקדים הכי חשובים להתנהלות החברה ויש לה השפעה רבה על חיינו ויש לה חמישה תפקידים עיקריים.
סיקור הסביבה: להיות אמינים עם הציבור ולהעביר להם את המידע שישקף בצורה הכי טובה את המציאות.
תיאום: להסביר לציבור את המידע הוא מעביר, שיהיה משמעות לדיווח.
המשכיות: התקשורת צריכה לחנך את הציבור, ולהמשיך את המורשת התרבותית, לדאוג לחנך אותם להתנהגות נאותה ולערכים.
בידור: התקשורת צריכה לבדר את הצופים, ולדאוג לשמח אותם גם ברגעים קשים, להירגע מהמתח וטיפה להשתחרר.
גיוס: התקשורת דואגת לשמור על הערכים הלאומיים, להדהד את זה כל הזמן בראש והיא אחראית גם לגייס אנשים בשעת צרה, כמו מלחמות, אסונות…
איך זה מתקשר לעבודה- לתקשורת יש כמה תפקידים שונים , חלק מהם זה גיוס, שנתגייס לטובת רעיון או מחשבה מסוימת, וגם בבידור, הקולנוע דואגת לבדר את הצופים גם בסרטים על צה"ל , גם בהמשכיות שהקולנוע בעצם מספר לנו דברים על צה"ל מהעבר שלנו, מהתרבות.
לאומיות וזהות לאומית- קבוצה של אנשים שלא מכירה אחת את השנייה באופן אישי אבל חולקת ביחד את אותה מסורת, טריטוריה, אמונה דתית, אידיאולוגית, והיסטוריה.. שבעזרת כל זה מצליחה לשמור על האחדות שלה.
איך זה מתקשר לעבודה- העבודה שלי עוסקת בצה"ל, וצה"ל הוא אחד המרכיבים התורמים לזהות הלאומית של הישראלים, הצבא זה אחד הדברים היותר בולטים וחשובים המאחדים את העם שלנו, כולם מכבדים אותו וגם ביום הזיכרון כולם מתאחדים לא משנה מה הדעות שלהם. וזה ערך קדוש בחברה הישראלית.
ביבליוגרפיה:
מבוא: ויקיפדיה
כתבות:
כתבה 1: בין גבעת חלפון לבופור: צה"ל מול המצלמה/ נירית אנדרמן 07/10/2011
כתבה 2: תנו לצ"הל לבדח: הגובניקים משתלטים על מסך הקולנוע / אורי סיגולי 10.10.2016
כתבה 3: די לכיבוש: יש גם קולנוע אחר בפריפריה.
מאמרים:
מאמר 1: מ'לוחם' ל'בן של אמא'?- ציפי ישראלי ואלישבע רוסמן־סטולמן
מאמר 2: ממסדים, לשון ותקשורת: עיתונאים ולקסיקון המלחמה/ רוביק רוזנטל
מאמר 3: ראיות ויזואליות: היסטוריה וזיכרון בקולנוע הישראלי/ רז יוסף