מבוא:

 

בעבודה זו בחרתי לבדוק איך מייצגים את צה"ל בקולנוע הישראלי, כצבא עם חזק, איתן, כדמות להערצה, או שלועגים לו וצוחקים עליו, ומעבירים עליו ביקורת.  

הקולנוע הישראלי החל מהקמת המדינה ועד היום, ומציג לרוב תכנים הרלוונטיים למדינה שלנו, ומפגיש אותנו עם סיטואציות שקרובות אלינו בחיי היום היום.
לאורך השנים הקולנוע הישראלי עבר שינוי ותהפוכות בתכנים ובאיכויות, והתפתח עם המדינה.
בתחילת דרכו של הקולנוע הוא התאים את עצמו לתקופה ולאירועים שקרו והיה חלק מבניית האומה החדשה בארץ בעזרת מיתוסים לאומיים וזיכרון קולקטיבי משותף.
לאורך השנים אפשר לראות שהקולנוע מציג אותם נושאים כמו- יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, מלחמה ושלום, גבריות ונשיות. ועם השנים הוא התפתח והכניס נושאים שבתחילת הדרך לא היו על סדר היום, ולא מקובלים בחברה שהיום יש להם יותר מקום כמו- מיניות, נטייה מינית, עדות, דבר שפעם לא היה לגיטימי והיה מוחרם על ידי החברה.

אני באופן אישי מאוד אוהבת קולנוע ישראלי, ומתחברת לתוכן, הסיטואציות המוצגות הם הרבה פעמים סיטואציות המוכרות לי מחיי היום היום, וזה גורם לי לתחושת הזדהות והבנה, לפעמים אני מכירה גם את השחקנים וזה גורם לי לאמפתיה כלפיהם וכלפי מה שהם עוברים, וזה הרבה יותר נחמד לראות סרט עם אנשים שמכירים ואוהבים כי זה נותן תחושה אחרת במהלך הצפייה בסרט.
ולמרות זאת, לא כולם מתחברים לקולנוע הישראלי, לדעת הרבה אנשים הוא משעמם , רדוד ולא איכותי, ולמרות זאת בשנים האחרונות הקולנוע התפתח והצליח הרבה מעבר לגבולות המדינה, קיבל הרבה יותר במה וחשיפה, ולא מעט סרטים אפילו נכנסו ל"נטפליקס" שזה לגמרי הישג וכבוד עבור המדינה, כיוון שנטפליקס זה פלטפורמה בינלאומית.
הקולנוע הישראלי נותן הרבה מקום לצה"ל בסרטיו מקום המדינה ועד היום מכיוון שהצבא מהווה מרכיב חשוב בחיי הישראלי, ולכן עניין אותי לבדוק איך הצבא מוצג בסרטים.
אני זוכרת שבלא מעט סרטים שיצא לי לראות במהלך שנותיי נחשפתי לזה שאכן יש התעסקות גדולה בצה"ל, כמו כן ההתעסקות לא תמיד באה לטובת צה"ל. זה תלוי בסרט, בעלילה, ובמה שהסרט בא להעביר.
ישנם סרטים שנועדו להעביר ביקורת על צה"ל ועל ההתנהלות שלו, ישנם סרטים הומוריסטים וסאטירה, לדוגמא סרט שיצא לאחרונה "עולה לראש" הוא סרט שרובו הוא סאטירה על צה"ל.
סרט המציג את מצב הגיוס היום, את הרצון להתגייס, לאן רוצים להתגייס, וצוחק על זה.
בשנים האחרונות הרצון להתגייס בקרב בני הנוער נמוך, חלק מהנוער של היום טוענים שזה בזבוז זמן ועדיף בזמן הזה לעבוד ולהרוויח כסף, להתחיל ללמוד.
והרבה גם לא הולכים למסלול רגיל, היום כל מי שיש לו קצת עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם הופך להיות - כוכב רשת.
ורוב כוכבי הרשת מעדיפים להתגייס לצה"ל במסלול מיוחד, כדאי שיאפשר להם להמשיך לעסוק ביום יום בקריירה שלהם ולא יעצור אותם ולכן לא מתגייסים כמו שאר החיילים.

הם מקבלים הקלות, כמו שעות נוחות בהגעה ויציאה מהבסיס וכנראה שהתפקיד שלהם יהיה לעלות טיקטוק שיקדם את צה"ל.
והסרט בעצם מציג לנו את המצב של היום ומראה את מידת ההשפעה של הרשתות החברתיות, השיח המתלהם, ומעביר ביקורת על האופן השרירותי והמגוחך בה מתנהלים חיי השגרה בצה"ל.
ואז נשאל השאלה האם זה בסדר להעביר ביקורת על צה"ל.
האם צה"ל זה "פרה קדושה" שלא נוגעים בה או שזה בסדר לפעמים גם לצחוק עליו.
האם הסרטים על צה"ל מורידים ממעמדו או מפארים את שמו.
אחרי הכל צה"ל זה הצבא שלנו ,שעושה הכל כדי לשמור עלינו ולהגן עלינו, והחיילים עובדים סביב השעון, לילות בלי שינה, מסכנים את חייהם למענינו. וגם המשפחות שלהם שדואגים ולעיתים מקריבים את ילדיהם למען המדינה.
אז האם אחרי כל זה יש לנו את המקום לבוא ולהעביר עליהם ביקורת, זה בהחלט נתון למחשבה שאין עליה תשובה, תמיד יהיה את הספק מתי עובר גבול הטעם הטוב, מתי זה מותר ומתי זה אסור.

​

בין גבעת חלפון לבופור: צה"ל מול המצלמה/ נירית אנדרמן 07/10/2011
כותב הכתבה מציג את השינוי שחל לאורך השנים בייצוג צה"ל בקולנוע הישראלי.
הוא מתאר שם שעד שנות ה 70 החיילים תמיד הוצגו כגיבורים, דמות להערצה, שמתפעלים ממנה, מכבדים אותה ורואים בה מודל לחיקוי , בעקבות הסיכון שהם לוקחים עבורנו ועבור המדינה שלהם והפעולות שהם עושים.
והופתע לגלות שהחל משנות ה 70 ואילך התחילו להציג חיילים בצורה שונה, כבר לא בדיוק הגיבורים והאמיצים שהקריבו את עצמם למען המדינה, אלא מוצגים כיותר רגישים, לא מפחדים להראות את החולשות שלהם, ולגלות אמפתיה כלפי השני.
הכותב מציין מספר דוגמאות כדי להמחיש את התאוריות שלו.
כמו הסרט "גבעת חלפון" זה הסרט הראשון שבעצם הציג את צה ל באור אחר, העז בפעם הראשונה  לעשות פרודיה על צה ל, כבר לא החייל האמיץ שרוצה להילחם, אלא החייל הכי רחוק מזה, שלא עושה כלום, שאין בו את הרצון להיות הגיבור, זהו בעצם הסרט הראשון שהעז לנפץ את המיתוס של החייל הישראלי ההירואי.
או כמו הסרט "בופור" שגם שם החייל לא מוצג כאמיץ, כגיבור, לא מפגין גבורה ונאלץ להתחפר ולהסתתר במוצב שלהם, לעשות מה שמקבלי החלטות יגידו להם, לשרוד בפאסיביות מוחלטת את ההפגזות הלא פוסקות.
הם נאלצו לראות את חבריהם נפגעים בזה אחר זה בלי יכולת לעשות כלום, לשבת ולחכות שיגמר.
"אושרי כהן ייצג בסרט הזה חייל שמטרתו להילחם, להישאר, להיאחז - מטרות מאוד מיליטריסטיות וקרביות. לעומת זאת הפונקציה שלי בסרט היתה להרגיע אותו, להיות סוג של פסיכולוג שלו, להתייחס אליו כמעט כאל מטופל עם בעיה", אומר אלטוניו. "במקום חייל שאמור להילחם ולנצח, החייל פה מוצג כמועמד לטיפול, כמישהו שצריך לדאוג לו, להתחשב בו. הוא בעצם מוצג כסוג של בעיה".
ואז נשאלת השאלה- האם גם לסרט ישראלי שלא יציג את החייל סובל, מתלבט ומתייסר, אלא לוחם הירואי, יש סיכוי להצליח?
כתבה זו רלוונטית לנושא שלי מכיוון מדברים כאן על השינוי שחל בהצגת החייל בקולנוע לאורך השנים וזה מה שאני חוקרת.

​

תנו לצ"הל לבדח: הגובניקים משתלטים על מסך הקולנוע / אורי סיגולי 10.10.2016
במשך שנים הקולנוע הישראלי הציג את צה"ל כגיבור מלחמה, ויצר סרטי דרמה ומלחמה, ואחרי זמן רב יצא הסרט שהוציא את צה"ל באור אחר, זהו בעצם פרודיה על צה"ל ומראה את צה"ל ממקום של לעג וצחוק.
הסרט "אפס ביחסי אנוש" סרט ישראלי משנת 2014, אשר הפך לאחד המצליחים בתולדות הקולנוע הישראלי.
"אפס ביחסי אנוש" זהו סרט המתרחש בבסיס צבאי, עם לבוש במדים וכל התפאורה שלכאורה נראה כסרט רגיל על הצבא, שכולם כבר התרגלו לראות אבל זה בעצם קומדיה על צה ל , שעד היום פחות הייתה נפוצה על המסך , רק לעיתים רחוקות, בעיקר לפני שנות ה 90 שאז היה את הקומדיה "גבעת חלפון אינה עונה".
אך משנות ה90 ואילך רוב הסרטים היו כבדים, המכבדים את המעמד של הצבא, ורציניים.
וכל הזמן יש הרבה עניין סביב השאלה האם זה בסדר לצחוק על צה"ל, ולעשות סרט קומי שלועג על ההתנהלות הצבאים ועל החיילים, שבכל זאת עובדים סביב השעון ומסכנים ומקריבים את חייהם למעננו. וזה בעצם לא מקומנו להעביר עליהם ביקורת.
"נדמה ש"אפס ביחסי אנוש" שחרר איזה צוואר בקבוק, ומאז צצות לא מעט קומדיה ישראלית שלא מתביישת לשבור את האתוס של לובשי המדים"
הסרט שחרר מין פחד של הרבה במאים, ליצור סרט על קומי על צה"ל מחשש שלא יכפישו את שמם.
ומאז יצאו לא מעט קומדיות על הצבא כמו "הלהקה האחרונה בלבנון"
לטענתו, הסרטים הקומיים הם על "השוליים" - הפקידות, הטבחים, החובשים, שזה בעצם רוב המדינה, רוב המדינה שירתה בתפקידים אלו וזוכרים את השירות שלהם ככה, לכן זה בעצם מיישר קו עם שאר העם. כי שאנשים רואים סרט הם גם מחפשים את תחושת השייכות וההזדהות, והקומדיות גורמות לכך.
הוא גם מוסיף שהסרטים היותר דרמטיים יוצרים תחושה שככה זה באמת צה"ל שכולם באים נלחמים, ואז אתה מגיע ומגלה שרוב החיילים בכלל ג'ובניקים שלא עושים כלום.
כתבה זו רלוונטית לנושא שלי מכיוון שבכתבה מדובר על איך בעקבות סרט אחד הומוריסטי על צה"ל פתאום לא מפחדים ליצור סרטים יותר ביקורתיים על צה"ל ומאז יוצאים עוד סרטים כאלה, וזה נתון חשוב לתהליך החקר שלי.

​

די לכיבוש: יש גם קולנוע אחר בפריפריה/אמיר בוגן
בכתבה מתואר שהציבור חושב שהקולנוע הישראלי זה הטריטוריה של התל אביבים, אשכנזים, אליטיסטים, ונשלט על ידי שמאלנים אנטי ציונים, יוצרים סרטים שמשמיצים את צהל, סרטי כיבוש, כדי להתחנף לאירופה, עוכרי ישראל.

אבל כיום, הקולנוע הישראלי זנח ברובו את סרטי הכיבוש, והוחלף בקומדיות , וסרטים על שכונות מצוקה ועיירות פיתוח.

לטענת רבים הגרים בפריפריה, הם מוצגים באופן מוטעה שלא משקף באמת את מה שקורה שם, הם לא מנסים לייפות את המציאות, להפך, מקצין את הנעשה שם, את המועט, כי הרוב לא באמת כמו המייצגים אותם. רק כי במרכז מצפים מהיוצרים להצגה סטריאוטיפית, שמנגד התושבים מצפים להאדרה של עצמם.

לטענתם של תושבי הפריפריה, ייצוג כזה מבייש אותם, וגורם להם להתבייש להגיד מאיפה הם הגיעו. ולא בצדק, כי עושים להם עוול שמספרים סיפור שלא באמת קורה, קורה למיעוטים והכלל חי בצורה שונה. 

עכשיו, יוצרים המגיעים מהפריפריה, חוזרים לשם, כדאי לתקן, ולהציג את הפריפריה מבפנים, כמו שהיא באמת, בלי קלישאות וסטריאוטיפים.

במאי המתגורר בדרום תל אביב מודה שזה קונפליקט טבעי, וזה הכוח כדי להוכיח את עצמך, פעם זה מזרחים, אחר כך נשים, הומואים, ובקרוב האשכנזים, לטענתו זה בהחלט מורכב אבל חייב זהות. 

קיימת גם תחושה של אפליה מתקנת, כלפי היוצרים מהפריפריה, שלא נותנים להם יחס ובמה ביחס לבמאים מהמרכז. 

למרות שיוצרי הפריפריה לא מעוניינים בכך, ולא רוצים שהתייחסו אליהם רק בגלל שהם מהפריפריה, אלה רוצים יחס בזכות מי שהם , בזכות האמירה של היוצר. 

רוב הסרטים מתעסקים בניסיון ליצור הזדהות עם ״האנשים הפשוטים״ וזה מבטא מהלך שאפשר לזהותו גם בשיח הציבורי והתקשורתי ; מעבר מעיסוק בכיבוש, צבא וביטחון לנושאים חברתיים ובהם עוני ומצוקה. 

עוד טוענים כי אין מספיק סרטים העוסקים בכיבוש ובניגוד למה שמקובל לחשוב, אלו כמעט זנחו לחלוטין, ״כי יש רתיעה מסרטי סכסוך וכיום נהוג לראות בהם קלישאה.״

כתבה זו רלוונטית לנושא שלי מכיוון שאני רואה כאן איך מנתחים את הייצוג של הפריפריה בתקשורת, ואחרי שאני הבנתי איך מנתחים ייצוג של פריפריה בתקשורת אני אלך לבדוק איך מייצגים את צה"ל בתקשורת על פי תבנית החקר שראיתי במקרה הזה.

​

שאלות ירוקות:

 

מהי הבנייה חברתית של המציאות? באיזה אופן מבנה התקשורת את המציאות על פי מקרי הבוחן שבפרק החקר בעבודתך?

הבנייה חברתית של המציאות זה הדרך שהתקשורת מחליטה להציג לנו את המציאות.
התקשורת בעצם בונה מחדש את המציאות ומעצבת אותה בצורה המתאימה לה על פי הצרכים והרצונות שלה ויוצרת מציאות חדשה שלא בהכרח נכונה ומטעה את הצופים בכך שמעבירה להם מידע שגוי שלא באמת משקף את המציאות. 
על פי החקר שביצעתי בחלק מהסרטים שצפיתי הציגו את צה"ל כלוחם, חזק ועוצמתי, בזמן מלחמה. מצד שני הציגו את צה"ל הומוריסטי, שמזלזלים, ולא רואים את המערכת כמשהו רציני.

 

 

מהי תקינות פוליטית? הצג/י מתוך עבודתך דוגמא לאופן שבו עשו דמויות בתקשורת שימוש ב"תקינות פוליטית", וכתוב/כתבי מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לכך?

תקינות פוליטית מכונה גם בתור 'פוליטיקלי קורקט' וזה מושג המתייחס להתנהלות בחברה.
זה בעצם שומר על הערכים והנורמות בחברה, ודואג לשמור על היחס המכבד ונועד למנוע עלבון או פגיעה ברגשות של האוכלוסיות בחברה.
צה"ל זה מקום מכובד, 'פרה קדושה' שלא נוגעים בה או מלכלים עליה, ובמהלך החקר שלי נתקלתי בסרטים הומוריסטים על צה"ל שלא מכבדים ומראים צד אחר, ולא נוהגים לפי 'פוליטיקלי קורקט'.
ולדעתי הסיבה לכך היא שבמהלך השנים החברה התפתחה ופעם פחות היינו רואים צחוקים על צה"ל , זה היה מערכת מאוד מכובדת שלא העזו לדבר עליה רע, ואם השנים הדעות השונות יותר פופולריות, נותנים לזה יותר מקום, פתאום כבר לא מפחיד להציג את צה"ל באופן שונה שאולי לא מראה אותו הכי טוב.
 

 

התיאוריות הביקורתיות מייחסות השפעה לשיקולים כלכליים  על תוצרי התקשורת. כיצד לדעתך משפיע השיקול הכלכלי על מקרי הבוחן אותם בדקת בעבודתך?
ברוב המקרים יוצרי התקשורת ואנשים שמפיקים תכנים לקולנוע, בסופו של דבר המטרה שלהם היא להרוויח, חלקם חושבים על להרוויח רק בארץ, וחלקם חושבים על להרוויח בחו"ל.
וכדי להרוויח הם צריכים לחשוב איזה תוכן הם מראים- האם אני אראה תוכן כי חשוב לי להרוויח כסף? או האם אני מראה תוכן כי יש משמעות מאחורי זה שחשוב לי להעביר.
לדוגמא יש יוצרי תקשורת שמחליטים לעשות סרטים על צה"ל רק כדי לקבל כסף ממקורות אחרים, אז הם יעשו סרטים שמוציאים את צה"ל באור שלילי כדי שמקורות אחרים יממנו אותם, שכנראה לא רוצים בטובתנו. 

 

הסבירו את התיאוריות של הומור: עליונות, הרפייה, אי-הלימה. כתבו כיצד תיאוריות אלו באות לביטוי במקרה הבוחן.
תיאוריות ההומור-
עליונות: אנשים או קבוצות חברתיות אוהבים להרגיש את תחושת העליונות על אנשים.
הם אוהבים להרגיש שהם מעליהם ואחד מהדרכים שהם עושים את זה, זה באמצעות הומור.
הם אוהבים ללעוג את האחר,  דרך החולשות שלו ובכך זה בעצם מעלה אותם.
הרפיה: ההומור משמש כדרך ביטוי להגיד דברים שלא מקובלים או אסורים בחברה, שהם יותר רגישים או תוקפנים שלא נעים להגיד. ולכן אומרים זאת באמצעות ההומר, ותאוריה זאת נועדה  להפגת מתחים ואנרגיה.
אי הלימה: מאחד בין שני מצבים שלא קשורים אחד לשני ואפילו מנוגדים, זה שני מצבים שסותרים אחד את השני שמה שמאחד ביניהם זה ההומור ובגלל זה זה גם מצחיק.
איך זה בא לידי ביטוי בחקר שלי-
עליונות- שהצופה בבית חש שהוא יותר טוב מהדמות שהוא צופה בה, יש לנו צורך להרגיש עליונות על הדמות שאנחנו רואים, זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו, שאנחנו טובים. 
הרפיה- אנחנו בני האדם תמיד צריכים לווסת את עצמנו ולשלוט בכעסים שלנו ולכן אנחנו נשחרר את הלחצים שלנו באמצעות צחוק.
אי הלימה- לדוגמא בסרט "אפס ביחסי אנוש" דפי רוצה לשרת בעזריאלי אבל אין בסיס בעזריאלי יש בסיס בקריה והיא פשוט רוצה להיות בקניון.